ביאור שטיינזלץ על פסחים כ״א

1 אין הכרעת שלישית מכרעת, כלומר אי אפשר להוסיף דעה שלישית במחלוקת כדרך הכרעה כאשר החכמים הראשונים כלל לא הזכירו בדבריהם ענין חשש תקלה.

2 א אמר ר' יוסי בר' חנינא: מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בענין חבית התרומה הנשפכת מהגת העליונה לגת התחתונה היא כשנפלה סאה אחת של תרומה לפחות ממאה סאה חולין טמאין שהיו בגת התחתונה.

3 אבל נפלה למאה סאין חולין טמאין — דברי הכל תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד. וטעמו של דבר: שכאשר תיפול חבית אחת בתוך מאה הרי היא מתבטלת ברוב, וכיון שכך — הכל מותר לפחות לזר. שאף שהיא טמאה, הרי שוב אין דינה כתרומה אלא כחולין גמורים.

4 ומעירים: אכן, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: חבית שנשברה בגת העליונה ותחתיה שיעור מאה חביות של חולין טמאין — מודה ר' אליעזר לר' יהושע, שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה — יציל, ואם לאו — תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד.

5 אף שאת הראיה לדברי ר' יוסי בר' חנינא הצלחנו להביא מכאן, מכל מקום תוהים על לשון הברייתא: האי זה הביטוי "מודה ר' אליעזר לר' יהושע" תמוה הוא, שהרי ר' אליעזר הוא שאמר שאין לטמא את החבית העליונה בכל מקרה, להיפך מודה ר' יהושע לר' אליעזר מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שאף ר' יהושע מודה שלא יטמא את חבית התרומה שבגת העליונה! אמר רבא: איפוך הפוך את הגרסה, ושנה להיפך.

6 רב הונא בריה בנו של רב יהושע אמר: לעולם לא תיפוך תהפוך, הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים שאפשר לשאוב רק בכלי שתוכו טהור וגבו טמא, שנטמא טומאה מדברי סופרים על ידי משקים טמאים, מהו דתימא שתאמר ניגזור דילמא שמא נגע גבו בתרומה ויטמאנה. ולכן אפילו את הרביעית לא יציל בטהרה בצורה זו, שמא באותה שעה הוא מטמא בידים את שאר התרומה שמחוץ לכלי, על כן קא משמע לן השמיע לנו שמודה ר' אליעזר לר' יהושע, שאף שיש חשש שהוא מטמא את שאר התרומה, מכל מקום מותר לו כיון שמציל רביעית בטהרה.

8 א משנה כל שעה שמותר עדיין לאכול את החמץ, אף מאכיל אותו לבהמה לחיה ולעופות שלו, ומוכר אותו לגוי, ומותר בכל הנאתו. עבר זמנו — אסור בהנאתו, ואף לא יסיק בו תנור וכירים. ביחס לדרך ביעורו של החמץ נחלקו הדעות, ר' יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא על ידי שריפה. וחכמים אומרים: לאו דוקא, אלא אף מפרר וזורה לרוח או מטיל אותו לים.

9 ב גמרא תחילה מדייקים מלשון המשנה: כל שעה שמותר לאכול — מאכיל, הא הרי מכאן יוצא שכל שעה שאינו מותר לאכול — אינו מאכיל. לימא מתניתין האם לומר שמשנתנו לא כשיטת ר' יהודה. דאי שאם כר' יהודה, הא איכא הרי יש שעה חמישית שאינו אוכל, ובכל זאת מאכיל. דתנן שהרי שנינו במשנה: ר' מאיר אומר: אוכלין חמץ ביום ארבעה עשר בניסן כל חמש, ושורפין מיד בתחלת שש. ור' יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש! נמצא שיש שעה אחת שאינו אוכל, ואף על פי כן מותר לו להאכיל לבהמה.

10 ומקשים מצד שני: ואלא מאי מה תאמר שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, האי לשון זה "כל שעה שמותר לאכול מאכיל" איננה לשון נכונה אלא "כל שעה שאוכל מאכיל" מיבעי ליה צריך לו לומר. שהביטוי "מותר לאכול" אינו מובן כאן, כי אינו אומר כיוצא בזה אף "מותר להאכיל", ומתוך הבדל הלשון נראה שמדובר בשני בני אדם.

11 אמר רבה בר עולא: מתניתין משנתנו כשיטת רבן גמליאל היא. דתנן שכן שנינו במשנה, רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין ביום ארבעה עשר בניסן כל ארבע שעות, תרומה נאכלת אף כל חמש, ושורפין בתחלת שש. והכי קאמר וכך אמר וכך יש להבין את דברי משנתנו: כל שעה שמותר לאכול לכהן בתרומה, אף שישראל כבר איננו אוכל בשעה זו, ישראל מאכיל חולין לבהמה לחיה ולעופות.

12 ג ועוד מדייקים בלשון המשנה. שנינו בה "לבהמה לחיה ולעופות". ושואלים: למה לי למיתנא לשנות בהמה, למה לי למיתנא לשנות חיה, והרי לכאורה הוא הדין לשתיהן? ומשיבים: צריכא נצרכה הכפילות. דאי תנא שאם היה שונה בהמה בלבד, היינו אומרים שמותר להאכילה, משום דאי משיירא, חזי לה שבהמה אם משיירת ואינה אוכלת הכל רואה אותה ששיירה, ויכול להשליך את הנותר. אבל חיה כגון כלב וחתול, דאי משיירא, קמצנעא לה שאם משאירה משהו, הרי היא מצניעה אותו אימא אמור שלא יתירו להאכיל קרוב לזמן איסור חמץ.

13 ואי תנא ואם היה שונה חיה בלבד — משום דאי משיירא, מיהת מצנעא שאם היא משיירת, הרי על כל פנים מצנעת ואינו עובר משום "בל יראה". אבל בהמה, זימנין דמשיירא, ולא מסיק אדעתיה פעמים שהיא משיירת, ולא מעלה על דעתו שהשאירה, וקאי עליה ומוטל עליו איסור "בל יראה ובל ימצא" — אימא אמור שלא יותר לו להאכילה, על כן צריכא נצרכה לשנות שני המקרים.

14 ושואלים: עופות למה לי לחזור ולפרט? ומשיבים: באמת אין צורך מיוחד בזה, אלא איידי דתנא על ידי ששנה כבר בהמה וחיה, תנא נמי שנה גם כן עופות משום הרגל הלשון.

15 ד שנינו במשנה שכל שעה שמותר לאכול אף "מוכרו לגוי". ותוהים: פשיטא פשוט, ברור הדבר שכן הוא, שהרי אמרנו שמותר בהנאה! ומשיבים: לאפוקי מהאי תנא להוציא משיטת תנא זה דתניא שהרי שנינו בברייתא: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לגוי, אלא אם כן יודע בו שיכלה החמץ קודם פסח. כי לדעת בית שמאי יש לו לאדם אחריות מסויימת על חמצו, אפילו שאינו בבעלותו. ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול — מותר אף למכור, שמשעה שמכר שוב אין לו כל אחריות על חמץ זה.

16 ר' יהודה בן בתירא המסכים בעיקרו של דבר לשיטת בית שמאי אומר: כותח תבלין חריף העשוי מפירורי לחם וכל מיני כותח וכיוצא בו — אסור למכור שלשים יום קודם לפסח, כי תבלין אינו נאכל בבת אחת, ויגיע זמן הפסח לפני שיכלה.

17 א שנינו במשנה שחמץ בתוך זמן היתרו "מותר בהנאה". ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא שחרכו את החמץ באש קודם זמנו, שחל עליו האיסור ושוב אינו ראוי כלל למאכל. וקא משמע לן והשמיע לנו הלכה כשיטת רבא, שאמר רבא: חרכו את החמץ קודם זמנו — מותר בהנאה, אפילו לאחר זמנו ששוב אינו קרוי חמץ.

18 ב במשנה שנינו: "עבר זמנו אסור בהנאתו", ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא! ומשיבים לא צריכא נצרכה אלא לשעות דרבנן שמדברי סופרים. כלומר, שאף בשעה השישית שאיסורו מדברי סופרים בלבד הריהו אסור בהנאה מדבריהם. שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן: המקדש אשה בחמץ — בחיטין שיש בהן חשש חימוץ מתחילת שש שעות שעדיין אינו אסור אלא מדברי סופרים ולמעלה בערב פסח, אפילו בחיטי קורדניתא שהן קשות מאד ויש רק ספק קלוש שהחמיצו; בכל זאת אין חוששין לקדושין שהרי בקידושי כסף צריך הדבר הניתן כקידושין להיות שוה פרוטה לפחות, וחמץ האסור בהנאה אינו שוה מאומה.

19 ג שנינו במשנה: ולא יסיק בו תנור וכירים לאחר שעת איסורו. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שהרי אף זו הנאה היא! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לשיטת ר' יהודה שאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כך: הואיל ואמר ר' יהודה מצותו לבערו בשריפה, בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה בתוך כדי שהוא שורף אותו אף יהנה ממנו אגב ביעורו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין הדבר כך, ואסור.

20 ד אמר חזקיה מנין יודעים אנו לחמץ בפסח שאסור בהנאה? משום שנאמר "לא יאכל חמץ" שמות יג, ג. ומתוך שנאמר האיסור בלשון נפעל, יש להבין: לא יהא בו היתר אכילה כלל ולכך אסור בהנאה, שהרי כל הנאה בסופו של דבר אפשר להמירה בכסף, ובכסף זה אפשר לקנות דבר מאכל. מדבריו אלה של חזקיה מדייקים: טעמא הטעם, דוקא משום שכתב רחמנא המקרא "לא יאכל חמץ", הא הרי אם לא היה כותב בסגנון זה "לא יאכל", הוה אמינא הייתי אומר שלשון "לא תאכל" וכיוצא בה איסור אכילה — משמע הדבר, ואולם איסור הנאה — לא משמע.

21 ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על דברי ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל", או "לא תאכל", או "לא תאכלו" — אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, עד שיפרט לך הכתוב שמותר בהנאה כדרך שפרט לך בנבילה, שמותר למכרה או לתיתה במתנה לגוי.

22 דתניא שכן שנינו בברייתא: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך" דברים יד, כא. אין לי אלא שהמצוה לגר בנתינה במתנה דוקא ולגוי במכירה. שמותרת הנבילה לגר גם במכירה מנין? תלמוד לומר: "לגר אשר בשעריך תתננה או מכר" כלומר, שיש כאן ברירה בין שתי האפשרויות הללו. שמותרת הנבילה לגוי גם בנתינה ולאו דוקא במכירה מנין? תלמוד לומר "תתננה ואכלה או מכר לנכרי". נמצאת אומר: אחד גר ואחד גוי, בין במכירה בין בנתינה כרצונו, אלו דברי ר' מאיר בפירוש הפסוק.

23 ר' יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה בלבד ולגוי במכירה בלבד. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה? ומשיבים: טעמו הוא אי סלקא דעתך אם יעלה על דעתך כמו שאמר ר' מאיר, אם כן ליכתוב רחמנא שיכתוב המקרא "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכר לנכרי ". "או" שנמצאת בכתוב בין שתי האפשרויות למה לי? שמע מינה למד מכאן לדברים ככתבם בלא להוסיף ברירות או שינויים.

24 ושואלים: ור' מאיר כיצד מסביר הוא את סגנון הכתוב? ומשיבים: "או" זה בא ללמדנו לשיטתו שיש להקדים נתינה מתנה של גר למכירה של גוי. ושואלים: ור' יהודה כיצד למד הוא הלכה זו? הא דבר זה לא צריך קרא פסוק, שכן יודעים אנו אותו ממקור אחר: כיון שגר אתה מצווה להחיותו, שמצוה עלינו לדאוג לגר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ולפרנסו, וגוי אי אין אתה מצווה להחיותו, לכן לא צריך קרא פסוק מפורש, סברא הוא שיש להקדים מתנה לגר הנזקק לה ואנו מצווים לעזור לו, למכירה לגוי. ומכאן ממשיכים להעביר את הדיון גם לענין שאנו עוסקים בו.

25 בשלמא נניח לשיטת ר' אבהו לפי ר' מאיר שאמר אחד גר ואחד גוי, בין במכירה בין בנתינה, מדאיצטריך קרא למישרא ממה שהוצרך הכתוב להתיר נבילה בהנאה, הא הרי נלמד מכאן שכל שאר איסורין שבתורה שכתוב בהם איסור אכילה, אסורין בין באכילה בין בהנאה, וכשיטת ר' אבהו.

26 אלא לשיטת ר' יהודה, שאמר: לדברים ככתבם הוא דאתא שבא הפסוק — הא הרי כל איסורים שבתורה מנא ליה מניין לו שאסורין בהנאה, ולא רק באכילה בלבד, כפי משמעות המלים? ומשיבים: דבר זה נפקא ליה יוצא לו, נלמד מפסוק אחר, שנאמר בדיני טריפה "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" שמות כב, ל.